דבר ראשון, אני חייב להודות לחבריי אופיר שוקרון וכרמי הנימן שהודדוני לחשוב בכיוון זה. באופן כללי, ההכרות שלי עם שיר השירים עד אתמול בערב היית די שטחית. ידעתי אותו מקריאה מהירה (שהחלטתי שאני צריך לעשות לפחות קריאה אחת מהירה של התנ"ך לצרכי בקיאות, סיפור אחר לזמן אחר) ומהתייחסות נרחבת אליו במאמר מצויין שכתב הרב יובל שרלו.
בכל מקרה, הדיון בנושא הוא מעניין ביותר. ידידתי כרמי הוציאה מאמר מעניין מהאינטרנט שקורא את שיר השירים כפרוזה פשוטה על אהבה בין איש לאישה, שווה לכל שיר אהבה "פשוט" שנכתב ע"י בני האדם. הגישה הזאת כמובן יצאה מהגישה החילונית לתנ"ך, כי הוסופו ונערכו בו כל מני דברים וכן הלאה והלאה'.
אך לא זה עניינו ובכנות – אני אחד האנשים שבאמת באמת לא משנה להם אם התנ"ך נכתב ע"י מבקרים רבים או שהוא יצירה שנפלה עלינו משמים – כך או כך המציאות שלו היא מוחלטת, והמסרים שבו חילחלו באופן עמוק מאוד לתרבות ככה שהוא בלתי נפרד ממנה. ויתר מזה, ההבנה הקיומית לגבי הספר הרבה יותר חשובה מכל הבנה אחרת. ושוב, חרגנו ממטרת הפרק.
אני אחלק את "הפוסט" הזה לשלושה חלקים: התייחסות מטאפיזית לספר, התייחסותו של הראי"ה לספר ופירוש המילה "כרמי" (שמה של חברתי) כפי שאני רואה אותו כאן ובהשוואה עם הופעתו בקוהלת.

התייחסות מטאפיזית לספר

חשוב להבין שאני יוצא מנק' הנחה שדברים לא נכתבו בקלות ראש, אלא בצומת לב מירבית. כל מילה מייצגת ככול הנראה עולם ומלואו שצומצם לכדי משהו מושלם שהוא הפרוזה האבסולוטית, היא שיר השירים.
דבר ראשון, אני רוצה להדגיש שלדידי, שיר השירים הוא השלמה מלאה ביחס לסדר בו הוא מופיע. כלומר מבחינתי, הוא מופיע ב"סדרה שניה" של ספרים שיש בתנ"ך. מעיין ספרים משלימים שהגיעו אחרי דברי הנביאים למיניהם, כדי שחס וחלילה לא נטעה ללכת אחרי דברי הנביאים לבדם ולמד לחיות את חיינו גם דרך החוויה (ראו מאמר נפלא של א"ד גורדון בנושא*) ולא רק דרך הסובייקט הטרנסדנטלי.
בשפת הרמב"ם, הספר מתייחס לאל יתהדר ולא לאל יתעלה [מורה נבוכים, פרק מ"ו].
בעצם, מדובר פה בהתייחסות החזקה ביותר לאהבת האל הנגלה, זה שאנו חווים אותו בשר ודם יום-ביומו, על כן, הספר גם מדבר בשפת האהבה החזקה ביותר אותה הגוף מסוגל לחוש מבחינת יכולת החוויה שלו – אהבת איש לאשתו.
מבחינתי, להגיד שהספר לא מדבר על אהבת איש ואישתו זה לפספס את הנק' בגדול. מצוות האל, נגלות אלינו ללא הפסקה בדברי הנביאים. העמידה המעשית (מצוות) מול האל, מובאת אלינו כמעט בכל מקום בעולמה של היהדות האורתודוקסית, ייחודו של הספר הוא דווקא בשל היותו עומד באמצע סדרת ספרים שנותנת לנו קצת יותר מזה, כמעט בחטא, בגימגום, אך בנחישות: איוב, שיר השירים, רות, קוהלת (אני אכנס יותר מאוחר להשוואות בניהם).
דווקא היחוד של הספר הזה, זכות הקיום של בתוך הקאנון התנכ"י, היא בשל היותו מדבר על אהבת האלוה יתהדר בכל פניו, גם אלו הארציות ביום, אהבת איש לאישתו.
אני לא חושב שאפשר להימנע מפרשנות כזאת אם קוראים את הפשט, הפשט ברור במיוחד. לדעתי האישית, הוא אפילו מכוון לאישה מיוחדת, ספציפית באיזשהו מקום, אל בת-שבע, אבל זוהי רק מחשבה שאני זורק לכם מתוך קריאה פשוטה (א', ה' לעומת א', ו' ששלוללת פרשנות אחרת).
אני חושב שאני מסכים עם קריאתו ושימושו של הרב סלובייצ'יק, בספרו איש האמונה, בו הוא מדגיש את הממד הטרנסנדנטלי של החוויה שמובעת בשיר השירים. הוא בהחלט צודק, הרי אנחנו מדברים פה באותו אל ולא ייתכן שיש בו ריבוי וכו', על כן אין הפרדה אמיתית מהותית בין האל הנגלה ואל הנסתר (שהוא גדול הרבה יותר), אלא רק הפרדה דידקטית וברור איפוא שזה הופך לנו את המימד בקריאה לזוג: אהבת הגבר והאישה ואהבת קול דודי, שהוא למעשה הפריצה המתמדת של האל יתעלה לתוך האל יתהדר.
עיקרם של דברים, מי שחושב שהספר לא מתייחס לאהבה בין איש לאישתו, שיקרא אותו בעצמו – ורצוי כמה פעמים.

שיר השירים בעניי הראי"ה

אני חייב לציין שבהתחלה הייתי סקפטי בכל הנוגע להיקף של החידוש במובאות הראי"ה לשיר השירים. היה נראה לי, בטיפשותי, ששוב נשמע רק על הממד הלאומי החשוב שיש בתחילתא דגאולתא הארצישראלית וכי לא יהיה חידוש ממשי בדבריו [דבריו המפורשים בכל הנוגע לשיר השירים]. אוי כמה שטעיתי, אוי. הראי"ה, כפי שהרצי"ה הציג אותו ב"אורות" או הנזיר הציג אותו ב"אורות הקודש" אינו אותו הראי"ה שמובא אלינו מתוך דבריו המפורשים שדלפו לאוויר העולם או נתפרסמו על ידיו.
מתוך קריאה פשוטה של הדברים עולה מסקנה פשוטה: הראי"ה ייחס לשיר השירים את מעמד הפרוזה האולטימטיבית, את למעשה "הריכוז" של כל האמנות הראויה להישמע בתוך הקאנון התנכ"י, בעצם את האמנות עצמה.
כלומר לא רק שמדובר פה בהתניא מפורשת של הדברים לכיוון האהבה בין איש לאישתו (ראו שוב מאמרו של הרב שרלו בנושא, למעלה) אלא אף בכל האהבות של האדם שהן אינן "אהבת ה'" הטהורה והמזוקקת.
למעשה, במבואות הראי"ה מלבד כמובן הקריאה בעלת שלוש הרבדים שהוא מציג (איש-לאשתו, ארצישראל-עם ישראל, עולם-גאולה), נותן הוראה מפורשת "לחשוף לאוויר העולם" כל אהבה (אמנות) שראוי לחשוף אותה.
בכל מקרה אני מרגיש מן החובה להדגיש את הממד הלאומי, שיש בטקסט בצורה מפורשת, למרות שעדיין איני בטוח מה אני חושב על הצורה בה הוא מוגש – הרעיון הוא שכן, אכן מדובר בטקסט על עם ישראל ברובד עמוק יותר מן הפשט.

כרמי

דבר ראשון, ברצוני לעשות הפרדה בטקסט. אני לא חושב שה"בחורה" שמדברים עליה בתחילת הספר ובסופו היא אותה בחורה. למעשה, הילדה שמביאים בסוף הספר ושואלים מה לעשות איתה, לדעתי היא ייצוג גרוטסקי לבחורה האמיתית שמובאת בספר, מעיין "גירסא חיצונית" של איך האנשים שלא מבינים אותה באמת (כל הספר) יראו אותה (סוף הספר).
לאחר שאמרתי את זה, ארצה לעשות השוואה קצרה. שלושה ספרים מיוחסים לשלמה: משלי, שיר השירים וקוהלת. בכדי לכתוב את הרשומה הצנוע שאתם רואים לפני עניכם, קראתי את שלושת הספרים הללו שוב. המילה "כרמי" מופיעה רק בשניים מהם – בקוהלת ובשיר השירים. אני חושב שיש פה הפרדה יפה בין שלושה תחומים נפרדים בחיינו: תחום החוקים, הוא תחומה של ההלכה ושל הדרך הישרה – מופיע בצורה ברורה כאור היום בספר משלי. למעשה, ספר מוסר מאוד מפחיד שמופיע בתנ"ך. תחום המטאפיזיקה, האדם מול אלוהיו, הבדידות הקיומית אותה הוא חש, ספר קוהלת. תחום אהבת העולם הזה, כפי שהוא מוצג לפנינו ולא כפי שדימתה אותו נפשנו, מוצג בשיר השירים. למעשה שלושה אלו הם שלושה שהם החלקים של אותו אחד שלם, על כן אני רואה כיצד ניתן לייחס אותם לאותו מחבר.
בכל מקרה, המילה "כרמי" מופיע בשיר השירים בכדי לתאר את יופיה של האישה המדוברת. דווקא המילה כרמי מייצגת את "ההפך המושלם" מן החוויה הקיומית הבודדת. אבל לא מדוברת פה בתואר לפרוצה, שכן, אם היינו רוצים לדמותה לפרוצה היינו רושמים "יין" ולא "כרמי". הסיבה שכתוב כרמי הוא שמדובר ביופי מעודן, הנגלה ולא נגלה, בעידון, מול העולם שאנו רואים. למעשה, כרם, מכיל בתוכו, את האפשרויות השונות לשימוש בו. ולא רק זה, אלא שגם הוא כשלעצמו יפה למראה ומשמש כמושא להרבה שירים וציורים.
נחזור שניה למשפט התמוה שאמרתי קודם. מדוע אמרתי כי דווקא התואר "כרמי" מייצג את ההפך המושלם מן החוויה הקיומית הבודדת? התשובה נמצאת בצורה מפתיעה בקוהלת. (ולא במשלי, שם כרמי לא מופיע כלל) בקוהלת, אנו למדים אחרי השלב הראשון של הספר, ההתייאשות המוחלטת מן הסכלות, כפי המחבר יוצא מתוך הייאוש לבניה של כרמים. כלומר, ברגע שהמחבר מפסיק להתעסק בסיכלות (היא היחסים בן אדם לאלוהיו, הדברים מבוארים היטב אצל הרמב"ם) ויוצא להסתכל בעולם האמיתי, לחוות אותו על בשרו, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לבנות כרם. המייצג של אותה חוויה הפוכה אך מושלמת.

(אתם מוזמנים לבקש פסוקים, אשמח להביא אותם : בנוסף, הדברים המובאים הם הגיגים ולא כל סוג של עבודה כזאת או אחרת, לכן אתם מוזמנים להוסיף עליהם)

האם הדת (בכללה, הדת היהודי) עוד זקוקה בכלל למבנה היררכי או שתם עידן ההיררכיה הדתית?

בעולם העתיק, הקדם-מודרניזציה, לא היו קיימות מעצמות יציבות. או ליתר דיוק, מעצמות היו מעצמות מיסים ולא מעצמות לטובת העמים. כלומר, העם בשביל המדינה ולא המדינה בשביל העם.

אני חושב שהשינוי הגדול ביותר שהביאה איתה המודרניזציה היא ההכרה המעשית, כי פני הדברים שונים. למעשה, העם מסוגל לנהל את המדינה שלנו. יותר מזה, לא רק שהוא מסוגל, אלא שגם זה קורה בפועל בכל מקום בעולם המערבי (אני חושב שגילוי נאות יהיה שאיני מבין יותר מדי בעולם המערבי, אך נראה שהמגמה מגיע גם אליו).

למדנו מרבותינו שלתהליכים גלובליים, יש ביטוי משמעותי גם בתוך הדת עצמה. לא חסרים לזה כמובן תקדימים, שבהם ממש נחקקה הלכה על בסיס מציאות ולא על בסיס הלכה (למעשה מסתובבות היו מס' תנועות דתיות המבוססות על העיקרון הזה).

עכשיו נשאלת השאלה: האם גם הדת עברה דמוקרטיזציה? האם גם הדת מכילה אותה בכלל? למעשה, עד היום שמעתי רק תשובה אחת בנושא, מפי הרב שרקי, שטוען שאם ננבור עמוק מספיק בתוך כתבי הרא"ש נמצא את הדמוקרטיה. אבל אלו מבניינו שמבינים את המציאות מבינים מה נאמר פה בעצם: אם תחפשו עמוק מספיק בטקסט אתם תמצאו, אמנם הדברים לא יתגלו במפורש אלא עם הזמן.

ובכן, זהו הזמן. זהו הזמן להכיר בדמוקרטיה לא רק כבסיס למדינה, אלא גם כבסיס להלכה. הדת עד היום היית מבוססת על מודל אריסטוקרטי מובהק, שבעוד שבעבר היה יעיל בצורה מדהימה (הרי שרדנו לא?) כיום הוא מהווה פתח פתוח לתיאוקראטיה, כשברור שבמבחן המציאות, התיאוקראטיה נעלמה יחד עם הגלות.

ביהדות האורתודוקסית המודרנית ישנה מן שאיפה לא בריאה במיוחד לעבר, שאיפה שבבסיסה עומדת ההכרה שבעבר ההוויות שלנו היו קרובות יותר זו לזו, החיים שלנו היו דומים יותר וכך גם האמפתיה שלנו והרמה המוסרית שלנו אחד כלפי השני.

בעוד שההנחה הזאת נכונה, וכן יש לשאוף לאותו מצב שוב, יש להכיר בעובדה שהמציאות מתקדמת קדימה ולא אחורה, יש להכיר בעובדה שהקידמה הנה תהליך חיובי במיוחד (שוב, מגדולי הדור) ולא רק מבחינה מדעית אלא גם מבחינה אידאולוגית. עצם העובדה שאני מסוגל לדבר באותו פורום עם אמריקאי, בולגרי ודרום אפריקאי על דמוקרטיה (נושא מוסרי מובהק) זהו סימן לזהו שהאידאות המוסריות (ובכללן, גם ההוויה הקיומית שלנו, יחסי האני-ואתה שלנו) מתקרבים. ולא רק ברמת העם הלאומי. אלא ברמה הבין-לאומית.למעשה, אנו מוצאים שהמוסר הבין-לאומי מקבל ביטוי חזק יותר נישו מה דווקא בשמאל, משהו שאני מוצא מביש למדי בהיותי איש ימין: הכיצד ייתכן, שדווקא גוש הימין שמתהדר בלא הירף בהיותו מוסרי יותר משאר הגושים מגדל ללא הירף חיילים בעלי מחסור עצום בחוש מוסרי בסיסי? מדוע הרוצח של רבין היה דווקא מן הימין? מדוע דווקא המתנחלים זורקים אבנים על ערבים? (ותשובה בסגנון של – "הם התחילו", לא מקובלת החל מן המאה ה16, בה תשובה של "הם התחילו" יכולות להשמיע רק מדינות).

ובכל זאת, אני סבור באמת ובתמים שהציבור המוסרי האמיתי בישראל, זה שדוגל בשימור המסורת האכסיסטנציאלית והריטואלית שלנו, ושם פחות דגש על המימד הלאומי ויותר על המימד הבין-אישי (בהתאמה למגמתיות הגלובלית) הוא הציבור השפוי והמוסרי ביותר. שמגדל קצינים למופת בצבא ההגנה לישראל ואנשי מוסר יוצאי דופן ויצירתיים במיוחד. משום כך, אני דואג לקטרג דווקא עליו מדוע הוא אינו מרים את קולו? מדוע אני שומע דווקא את כל ההקצנה התיאוקרטית?

אני מוצא אצל הרבה רבנים בימיינו (הכוונה כמובן לרבנים "דתיים לאומיים") אמרה משונה בנוסח: "היהדות היא דת החיים, על כן עניינה בכל כל וכל כך מעניינה". זוהי אמירה נמנעת המציאות, שלמרות שהיהדות היא המסגרת בא אנו בוחרים לחיות את חיינו, העם והאנשים מכירים בזה שזה לא נכון מצד המציאות. כלומר ישנה דרך ארץ וישנה תורה, אלו הם נושאים שונים בתכלית ואין לשלב בניהם שילובים מוזרים נוסח ה"תיאוקראטיה" המבוקשת.

והנה חרגנו ממטרת הפרק, שהיא אחת. אם ישנה הכרה במציאות ושאיפה להוויה אמיתית, יש לחזק את ההבנה שהתחילו להנחיל גדולי הדור מלפני שתי דורות: ישנו אספקט גאולי מובהק בתהליכים שהעולם עובר. אני אגיד אפילו יותר מזה, אלה אשר שואפים לרגרסיה של הדת, לטובת תיאורקטיה תיאורתית כזאת או אחרת אלה בדיוק אותם אנשים שהתייאשו בעקבות ההתנתקות. אני אומר התייאשו, כי זה בדיוק מה שהציבור הטוב בישראל עשה. התייאש. וידוע לנו שאם לציבור יש משימה מסוימת והוא התייאש, ובחר בדרך הקלה: הוא עשה חטא קיומי גדול.

יש לשאוף להפרדת דת ממדינה (מה שלא אומר ביטול הסטטוס קוו, אלא רק ביטול מצוות "עשה" של הסטטוס קוו) ולהגדיל לעשות ולשאוף לתהליך דמוקרטיזציה של הציבור הדתי. המודל הרבני, שעזר לנו לשרוד עד היום, לא רלוונטי עוד בעולם שלאט-לאט עובר תהליך של דמוקרטיזציה, ומהי דמוקרטיזציה אם לא שיתוף ההוויה האכסיסטנציאלית שלנו אחד עם השני והחלטה שאנו עושים על בסיס קונצנזוס (היהדות) אמיתי?

אני חושב, שכל דתי שעניו בראשו, לא מוצא כיום יותר מרב-שתיים שעם רוב פסיקותיהם הוא יכול להסכים. ההכרה הפשוטה הזאת (להוציא את הציבור החרדי, הידוע בניוון שלו ובהתעלמות שלו מן המודרנה בין במוצדק או שלא), לדעתי, היא מספיקה בכדי להביא את הציבור הדתי-שפוי במדינה לתהליך לו הוא מייחל שנים, הוא צועק אותו מכל פינה ובכל זאת לא מבין למה הרבנים שלו קופאים על שמריהם בשעה שבברור העולם משתנה בקצב מהיר יותר מבעבר. השינויים אינם רק במימד הפיזי, אלא גם במימד הרוחני שהם היינו הך. הנפשות הפועלות יודעות יותר תורה (יותר מאשר אי-פעם בעברו של עם ישראל), הנפשות הפועלות מושפעות בצדק ממגמת הפמניזם, הנפשות הפועלות מושפעות בצדק ממגמת ההומניזם ובראש ובראה ממגמת הליברליזם.

כל אלו מגמות, שבין אם במודע (הגדרת הבן-אדם את עצמו) ובין אם לאו (מפעילות שהבן-אדם פועל, ולא מהגדרת עצמו האקטיבית), מתחוללות בתוך הציבור.

היהדות תמיד היית תורת חיים, ובזה היא תמיד ביטאה את הקשר הישיר שיש לה עם המציאות. במציאות בה לא ייתכן מבנה דמוקרטי יציב (על לפני כ-300 שנה), היית לגיטימציה חלקית לאריסטוקרטיה נוסח הגירסא הרבנית. אמנם היום, כאשר ללא אמונות תפלות למיניהם בכוחותייהם המאגיים של הרבנים, ניתן לבטל בבירור מציאות אריסטוקראטית זו, הגיע הזמן לשינוי.

אני מצפה לשינוי הזה מתוך החברה שאני תופס כיציבה בעולם. חברה שלא מתעלמת מהעובדה שהמבנים המוסריים בחברה המודרנית לא מורכבים יותר מכל מני ריכוזיות (רוחניות או פיזיות) שונות, חברה שמבינה שהגיע הזמן להפרטה רוחנית בעולם בו הפרטה זוהי לא מילה גסה, אלא מילה לתועלת עליונה יותר, חשובה יותר.

ובכן, הצהרת כוונות קלה:
הדברים שאני מציג פה הנם הגיגים בלבד, אלא אם כן אני מכריז אחרת. אין לראות בבלוג זה הכוונה לדעותיי ביזאריות ככול שיהיו. יותר מזה, הדברים מכוונים להשפעה חיובית-מוסרית על הקוראים ולא נהפוכו.

לאחר שפטרתי את עצמי מאלו, ברצוני לומר כי אני מקווה שתהנו מהרשומות שאני שולח פה, ושתפיקו מהם את המיטב.

בין הנושאים שיהיה ניתן למצוא פה: פילוסופיה, מחשבת ישראל, פמניזם, פוליטיקה, טכנולוגיה, אינטרנט, הגיגים רנדומליים, ענייני דיומא (עבודה) וכדומה'